איור למגאזיו Forno

אחלה מגאזין. כפולות עצומות של נייר כרומו עבה ומשובח, הדפסה איכותית, חומר מגוון ממיטב המאיירים והיוצרים, ועורכת כל כך מתוקה ומגניבה- שאני כל פעם פשוט מתביישת שאני לא מספיקה לדדליינים שלה, ולא שולחת כלום. השנה הבטחתי לה בפסטיבל הקומיקס- הפעם- אני עושה את זה. וככה, עם כל הלחץ של הקיץ והבלאגנים- התיישבתי לבדוק. הנושא- סאדו. לא נורא- היו נושאים קשים מזה. הגודל- עצום- קצת מפחיד- אבל הבטחתי. קונספט- לא היה לי. לא היה, לא היה, לא היה, התחיל להתקרב הדדליין- ואין לי קונספט. נזכרתי בגלויה שמצאתי באנגליה לפני מלא שנים- שהצחיקה אותי מספיק בשביל לקנות ולהביא לחברים.

ניסיתי להסביר לעצמי למה כל כך אהבתי- אולי בגלל הקונפליקט בין החמוד הבנאלי- והמוזר.
חמוד- אני יודעת לעשות. כמה קשה יהיה לעשות מוזר ?
זכרתי חולצה שהיינו לובשים בתיכון לפני 20 שנה
של תינוק בוכה עם מוצץ, ומצביע על תינוקת מחוייכת , שהמוצץ תקוע לה במקום פחות רגיל.(אחרמאשר בסקיצה הזו. היינו ילדים תמימים, היינו, בתיכון…)
עשיתי לי סקיצה מהירה ככה בשביל הקומפוזיציה

עידנתי טיפה את הקווים

ניסיתי להבין את ההוראות של העורכת בקשר לצבעניות- מג'נטה, לבן ושחור ותו לא- והלכתי על זה.

אפילו ניסיתי כזה

כשפתאום קלטתי שאפשר לעשות גם גוונים של שלושת הצבעים האלו
מה שהביא אותי בכלל לזה

העורכת החמודה דרשה- וקבלה- שילוב של השניים

והבטיחה שאולי תנסה לדחוף את הציור הזה בעמודים שהם פחות פשיסטים _אדום, לבן שחור)
אמרתי- סבבה. מגיע לציור הזה טיפה יותר צבע, אני יכולה לחכות- אבל הבלוג לא. מאז שהתחלתי את הכתיבה פה- אני רצה ושומרת כל סקיצה וכבר מתכננת איך אציג את זה בבלוג. סוג של הפרעה שכזו. הבלוג נותן לי אופציה לחוש את הקהל כמעט בזמן אמת. נותן לי להראות סקיצות וווריאציות של איורים , שאחרת- לעולם לא היו רואים אור יום, נותן לי במה נוספת, אינטראקטיבית , תחת שליטתי, ופתוחה לעריכתי. מה צריך יותר ?